לופטמענטש

אני מודה, אני מינימליסט. אני אוהב רקעים לבנים. יש משהו בטקסט שחור על גבי דף לבן שפשוט נראה לי נכון.

ולמען האמת, רוב מה שמופיע במרחבים השונים כאן באמת טקסטואלי. אין לי שום דבר נגד צילומים, או אפילו נגד גרפיקה יפה, אבל על פי רוב … הטקסט "מדבר" בעד עצמו. אבל אם כך, למה הרקעים בדף הראשי – רקעים שנראים נסיגה לתפיסה מיושנת ביותר של הווב? והאמת – יש סיבה. בעצם, שתיים.

תחילה, עוד בשנות התשעים המוקדמות גם אני הוקסמתי מהיכולות הגרפיות של הווב, והאתרים הראשונים שלי ניצלו חלק מהיכולות האלו. השתמשתי ברקעים יפים – כל כך יפים שהם כמעט האפילו על התוכן. זאת ועוד: באחד האתרים הראשונים האלה, אתר שהוקדש למהפכת הדפוס, השתמשתי בסריקות של נייר תוצרת עצמית של ה-"אב המאמץ" הקיבוצי שלי. במשק שנים הוא יצר נייר ממבחר חומרים שונים, וגם מכר חבילות של חמישה כרטיסים על חמש מעפטות, אם כי הוא בוודאי לא הרוויח מזה כספית.

אז השימוש ברקעים שהוכנו מעוד סריקות של הניירות האלו הוא מחווה – גם לו, וגם לכיצד הווב נראה פעם (הרי לא מעט מהאתר הזה שייך ל-"פעם").

אבל הסיבה השנייה שייכת להמשכיות ארוכה עוד יותר. הדיגיטאליות לא החליפה את הדפוס, אלא הרחיבה את היכולות והאפשרויות של הכתיבה. יש מקום למילים בכל צורה – על הנייר, ודרך המסך. סריקות של נייר הן בין היתר הדרך שלי להביע את החיבור שלי למסורת ארוכה ומפוארת של תקשורת כתובה.

לדף הראשי